למי תודה?
מכון ויצמן.
למי ברכה?
ד"ר טליה תמרין ופרופ' יוחאי כספי.
על מה תודה?
המדענים פענחו את המנגנונים הדוחקים את סופות הגשם צפונה ודרומה עם התחממות כדור הארץ.
למה זה טוב לנו?
כל מי שיעלה על כביש 6 באזור באר שבע וייסע צפונה, יחלוף בתוך פחות משעה על פני שלושה אזורי אקלים. כדי להבחין בכך אין צורך להיות חזאים מדופלמים: מספיק להציץ מהחלון ולראות את תוואי הצמחייה והנוף. מדינת ישראל נמתחת אמנם בסך הכל בין קווי הרוחב 290 (אילת) ו־330 (קריית שמונה), אך מיקומה על קו התפר בין רצועת המדבריות לבין אזור האקלים הממוזג מעניק לה אקלים מגוון לצד רגישות מיוחדת לשינויי האקלים. מודלים מורכבים של שינויי אקלים חוזים כי אזורי הסופות והגשם יוסטו לכיוון הקטבים עקב ההתחממות הגלובלית. במונחים מקומיים אפשר לומר שהאקלים של מצפה רמון יהגר לבאר שבע, האקלים של באר שבע יזוז לתל אביב, וכך הלאה. ולא מדובר רק בתחזית: מגמה זו מסתמנת בפועל בעשורים האחרונים, ואותה פענחו המדענים שלנו.
במה זה יותר טוב?
המודל המופשט מאפשר ליצור ממוצעים של אלפי סופות, וכך לבטל את התלות בתנאי ההתחלה. הייחוד בשיטה הוא בכך שהיא מאפשרת לנו גם להבין איכותית את המנגנונים הפיזיקליים השולטים בתנועת הסופות לכיוון הקטבים, וגם להעריך כמותית את השינויים הצפויים במסלולי הסופות בהתחממות גלובלית.
המודלים של שינויי האקלים חוזים הסטה של שתי מעלות (רוחב) על כל עלייה של ארבע מעלות (חום) בטמפרטורה הגלובלית (תרחיש שיכול להימשך גם 100 שנה). דינמיקת הסופות המתוארת במחקר אחראית בממוצע להסטה של מעלה אחת, בעוד התזוזה במקום היווצרות הסופות - למעלה נוספת. אבל שתי מעלות רוחב ב־100 שנה הן לכאורה תזוזה מינורית. פרופ' יוחאי כספי ממכון ויצמן מסביר: "אמנם מעלה או שתיים נשמעות מעט, אך כשמדובר באקלים הממוצע לקו רוחב גם שינוי של עשירית מעלה עשוי להיות דרמטי. כל ישראל היא ארבע מעלות, ואם האקלים של דימונה זז לבאר שבע זה משמעותי מאוד".
מה אומרים החבר'ה?
מפרגנים למחקר ברמה בינלאומית. השבוע פורסם המחקר בכתב העת המדעי "Nature Geoscience".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו